ריח של כחול כביסה ושום – יפה וגנר, ביקורת

בזמן שיש מי שחשוב לו לשמור על שיח עדתי-תיאורטי אקדמי ספרה של יפה וגנר מכניס אותנו לפרופורציות.

זה ספר הפרוזה הראשון של יפה וגנר, משוררת, בעלת גלריה ואשת הייטק לשעבר. הספר מכיל 11 סיפורים על ילדותה כעולה מעיראק ברמת גן של שנות החמישים. הסיפורים מתארים שלל דמוית מאותה תקופה – מבני משפחתה, דרך השכנות הרכלניות, בעלת המכולת האשכנזייה המתנשאת ועד המורה הגזען. וגנר מתארת אותם במוטו של הספר כ"רוחות רפאים". אותן רוחות של העולם הישן לא מעוררות געגוע: לא המורה שחושב שמאנשים כמוה ייצאו רק מוכרי בוטנים, לא השכנות מהמזרח שלא יכולות לקבל עצמאותה של אשה,  לא האמונות הטפלות, לא הקולקטיביזם הכפוי ולא קודים תנ"כיים כלפי אונס. לא פלא שאותה ילדה חולמת אז על אמריקה, שם אף אחד לא מתעניין בך אבל גם לא מתערב בחייך.

איכויותיה של וגנר כמשוררת מתגלות גם הן בטקסט, בתיאורים העוצמתיים של ריחות ומראות שאינם עוד. הספר עוסק בעיקר בתיאור מציאות וזיכרונות (שלא ברור עד כמה כולם מדויקים) אך מלווה גם בביקורת המוכנסת בחטף מנקודת המבט של הכותבת בבגרותה ובילדותה,: השכנה שאמרה שהיא עושה מה שאלוהים אומר לה אך התכוונה שאלוהים עושה מה שהיא אומרת, חוסר היכולת להתמודד עם טיפשות מבוגרים, והקטע המוצלח בעיניי בספר, החבֵרה שהמורה מנסה להנחית עליה בכפייה ובתוך כך גם כפייה תרבותית. בבגרותה מבינה הכותבת שמה שהפריע לה הוא העדר האמת בחברות זו.

האמת הלא מצועצעת הזו היא הבסיס של הספר, ספר אותנטי שאמנם לא חף מביקורת אך גם לא שיפוטי ומבין שאלו האנשים שעיצבו את פניה של המדינה והשכונה, אנשים קשיי יום ולא פתוחים ללא מוכר. רק הלכלוך של הילדה-הכותבת, החוזר בסיפורים רבים וזוכה לביקורת מדמויות רבות, מורד בניקיון המאולץ והשמרני. אפשר לומר שנולד פולקלור.

"ריח של כחול כביסה ושום" יפה וגנר, כתב הוצאה לאור, (179 עמ')

פורסם בקטגוריה אנדררייטד, ספרות | עם התגים , , , , , , | 4 תגובות

הבעיה הגדולה של המחאה, אני יודע

בשנה האחרונה נחשפנו להתפלגויות רבות אצל מארגני המחאה החברתית השונות. נשאלו השאלות הבאות: האם המוחים אמורים להיות פוליטיים? האם המוחים אמורים להיות אלימים? האם המוחים אמורים להיות ישויות על טבעיות?

כאדם שהיה בארבע הפגנות השנה וכחבר של סתיו שפיר בפייסבוק, אני חושב שאצלי התשובות.  ראשית, מיותר לציין…

שנית, שאלות אלו כופרות בעיקר. לא חשוב אם המוחים אלימים או פוליטיים. הבעיה הגדולה של המחאה היא שהמוחים לא יודעים ג'ודו. לכן קצת קשה לי להבין איך שורדי המחאה יכולים להביע את דעתם בעוד שבבוא היום הם לא יצליחו להגן על עצמם, כפי שראינו בתמונות הקשות:

 

כמה מילים על ג'ודו: ג'ודו היא אמנות לחימה סינית עתיקה שהומצאה בארצות  הברית. בתוך עשור היא הפכה מענף אולימפי מסחרי לחוכמת רחוב , וחזרה להיות ענף אולימפי לאחר המצאת אבק השריפה ושגיא מבית ספר ברמת השרון, שצעק "בלי חוקים" במלעיל, וכך חשף את מגבלות האמנות העתיקה הזו.

ג'ודו היא גם שיטת לחימה שבה משתמשים בכוח של היריב נגדו, כך כשהמוחה היחיד יצטרך להילחם בשוטרים, בבנקים, בטייקונים ובפוליטיקה הישנה יהיה לו מאוד פשוט להכניע את כולם.

בתמונה הבאה אפשר לראות מוחה שאינו יודע ג'ודו:

 

ואילו בתמונה זו אפשר לראות מחאה שהצליחה:

| כתיבת תגובה

כיצד המדינה הופכת אותנו לפולשים?

כיצד המדינה הופכת אותנו לפולשים?.

| כתיבת תגובה

סוכן נוסע חוזר הביתה

סוכן נוסע חוזר מטיולו הקבוע
מנכס בכל מדינה, מבחורה בכל מחוז
הוא חוזר לבית אביו
אל נקודת ההתחלה
כשהעולם כולו היה חדר, סלון, מטבח, שירותים

הוא מביט בצלקת שעל פני אביו
בתמונה מעל ראשו
חושב על המיטה בחדר השינה, ונזכר בסדקים באמבטיה

האב מפליג במילים
על מלחמה שהולידה את הצלקת
על אהבה שהולידה את התמונה
על דלות שהולידה את הסדקים
על הרפתקה שהולידה את המיטה

הבן מקשיב בחצי אוזן
מחליף רגליו מכאן לכאן
חצי מהדברים הוא כבר שמע

"כן, אבא", הוא אומר, "אבל הכל השתנה.
היית צריך לראות עולם. זה עניין של פרספקטיבה".

"אולי", נאנח האב, "תצטרך לראות היסטוריה".

| עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

מוות וייסורים – על יצירות עצובות

"The two poems placed here together contradict each other. The first renounces any dealing with problems which for centuries have been tormenting the minds of theologians and philosophers; it chooses a moment and the beauty of the earth as observed on one of the Caribbean islands. The second, just the opposite, voices anger because people do not want to remember, and live as if nothing happened, as if horror were not hiding just beneath the surface of their social arrangements.
I alone know that the assent to the world in the first poem masks much bitterness and that its serenity is perhaps more ironic than it seems. And the disagreement with the world in the second results from anger which is a stronger stimulus than an invitation to a philosophical dispute. But let it be, the two poems taken together testify to my contradictions, since the opinions voiced in one and the other are equally mine".
Introduction To The Reading
-צ'סלב מילוש

לפני כמה חודשים פורסמה כתבה על טרוניה של מורים לספרות ותלמידיהם על כך שהיצירות בספרות עצובות. אחת התלמידות אפילו מחתה על כך שכל הגיבורים מתים או מתייסרים.כמה פעמים כבר שמעתי תלונות כאלה על המלצותיי ליצירות שנחשבות עצובות

.

תחילה רציתי להגיב שככה זה בחיים, יש מוות ויש ייסורים, אבל אני בכלל לא בטוח שתפקידה של יצירה הוא לחקות את החיים. אז נזכרתי בנעוריי, שבהם כמעט כל הספרות שאהבתי הייתה מלנכולית ומייאשת. למה למרות שחיי היו בעיניי מייאשים ומדכאים חיפשתי ואהבתי את המלנכולי גם בספרות? כיום אני יכול לומר בסבירות מה שהיו לכך שתי סיבות עיקריות: ההזדהות והנחמה.

ההזדהות היא הסיבה הפשוטה ביותר בעיניי. הרגשתי שאני לא לבד, שאני חולק ייאוש עם קהלת, המלט,  אסטרגון וולדימיר של בקט ואפילו עם אנה בלום מ"ארץ הדברים האחרונים" של פול אוסטר. הידיעה שהרגש הקשה הזה אינו רק שלי, אלא גם של אנשים מארצות ומתקופות אחרות, היתה בה אולי יותר מנחמה. זו הייתה הרגשה שאני אנושי בתקופה שבה הרגשתי הכי פחות אנושי בחיי.

גם נחמה היא סיבה פשוטה ואולי יותר בעייתית. ספרים שהציגו חזון אפוקליפטי, עולם אבסורדי, חוסר תכלית לא הראו לי דווקא את המצב הקיים, אלא שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אולי כמו נבואת זעם, שאינה מוכרחה להתקיים.

כיום אני יודע שהיו ביצירות באלו הרבה יותר ממלנכוליה וייאוש. הייתה בהם גם תקווה. כמעט כל מחבר או עורך של הספרים האלו השאיר בכל הייאוש פרצה לתקווה. הבנתי שנקודת המבט  שלי בנעוריי הייתה שטחית. מה שהפך את היצירות האלו לגדולות לא הייתה המלנכוליה אלא המורכבות שברגש, ההבנה שהייאוש אינו מוחלט, שאין ייאוש בלי ציפייה, תקווה, השלמה. הדמויות האלו לא היו נערות שכותבות שירי התאבדות או נערים שמלחינים שירי הכל חרא. אלה היו דמויות חיות שהיה בהן מגוון רגשי, דמויות שאפשר להבין, לאהוב, לשנוא, דמויות שמעוררות בך מכלול רגשות.

כיום אני מבין עוד משהו, שכל עוד היצירה טובה – כלומר מלאה, עשירה, חיה  ומורכבת – היא לא שמחה או עצובה. אם אתה מצליח להתחבר לדמויות, אתה מבין שאין סוף סגור. ברגע ירידת המסך או סגירת הספר הדמויות, אם הן חיות,  ממשיכות להתקיים. ואם לא, הן ממשיכות להתקיים בדמיונך, במחשבותיך. העולם של הדמויות לא נגמר כשהגיבור זוכה בנערה, מציל את העולם או חלומותיו מתגשמים. יצירה בעלת השפעה תישאר בתוכך הרבה אחרי הסוף.

הרבה מים עברו בנהר, טעמי האמנותי הוחלף רבות, תפיסותיי האסתטיות שוב אינן דומות, ואפילו חיי נעשו טובים יותר מאי פעם. ממש בימים האחרונים גיליתי שטעמי האמנותי הופך, בהתאם לשינויים בחיי, ליותר אופטימי. לא מדובר באופטימיות של הספרים בשקל, גם לא בתפיסה הלייבניצית של "הטוב בעולמות האפשריים", אלא במציאת החן והטוב בדברים הקיימים. שירת עצמי של ויטמן מרגשת אותי משום חגיגת המשורר את עצמו, משום  המלאות שבה, משום שאכן נראה שאין דבר אנושי שזר לו. אני אוהב חלק משיריו המאוחרים של צ'סלב מילוש כי הם יודעים גם לשמוח ולמצוא את היופי, כי יש בהם  תחושת השלמה מרגיעה. אני אוהב את הסיפורים של צ'אפק כי הם רואים באנושי גם את טוב הלב ולא רק את האפסי והדוחה. בניגוד לתפיסות של העצמה אישית, הם  לא יוצאים נגד החולשה.

אני חושב שעוד דבר שמשותף לכותבים האלו שגישתם אינה גישה של "יהיה בסדר אם רק תאמין" – גישה  שמביאה לרשלנות ולהזנחה – ובוודאי לא של "זה הטוב בעולמות האפשריים". לכולם, עם האהבה והחמלה שלהם, יש גם ביקורת. ויטמן רוצה להיות בעולם שמכיל את הכל, מילוש רב עם עצמו על הסתירות שבו: ההשלמה והביקורתיות, האמונה והספקנות, האיפוק וההתרגשות, הקלאסי והמודרני. צ'אפק, שבסיפוריו יש המון חמלה על האנושי, יש גם המון ביקורת על החברה שהוא חי בה. אותה חולשה שהיא מקור לחמלה היא גם המקור לביקורת. אצל כל הכותבים האלו הסתירה גלויה והיא תנאי הכרחי.

אני מאמין בכל לבי שב"צריכה" נבונה של יצירת אמנות אין באמת אופטימי או פסימי, שמח או מדכא, יש מלא וריק, שהסתירות בין הרגשות האלו הן מה שנותן ליצירה את כוחה ומעשיר את החוויה, לא משנה אם היא נחשבת ממבט ראשון מלנכולית או אופטימית. היא מכילה המונים.

“Do I contradict myself?
Very well then
I contradict myself
I am large, I contain multitudes.”

Walt Whitman

פורסם בקטגוריה מקורות השראה, ספרות, שירה | 3 תגובות

ופתאום חושך

היא מהדקת מחדש את שיערה מול המראה ואוספת אותו בגומייה. ופתאום חושך. היא מסתובבת מהמראה אל הדלת. אפילו שמספר האפשרויות החליפיות מצומצם במיוחד, עוברים מספר רגעים עד שהיא מבינה שהמעלית נתקעה. העיניים שלהם עוד לא התרגלו לחושך, והאדם השני שנמצא שם איתה, קרוב יותר לדלת וגבו אליה, לוחץ עכשיו בזה אחר זה על כל הלחצנים שישנם עד שצליל צורמני וקצר מספר שהוא איתר את לחצן הפעמון. הוא לוחץ עליו בשנית, הפעם זו לחיצה ממושכת מאוד ואז עוצר רגע ובוחן את האפשרויות. הוא מניח על הדלת הפנימית את אוזנו כדי לשמוע אם מישהו מתקרב, וכשהוא לא שומע דבר מרחיק חזרה את ראשו ודופק עליה מספר פעמים, תחילה בעדינות ואחר כך בפחות עדינות. כשהוא מתייאש הוא מסתובב תשעים מעלות ונשען על הקיר ליד לוח הלחצנים. חובט קלות את ראשו לאחור לאותת על תסכולו.

היא בינתיים לא זזה ממקומה, כאילו עוד מקפידה על הגינונים הנאים למעלית, למעשה היא קצת המומה. היא יודעת משהו שהוא לא יודע. בכיס המעיל שלה המפתחות למבנה. רק שתי מחלקות במבנה פועלות בימי שישי. אחת מהן- מחלקת שיווק- עובדת במתכונת מצומצמת ואחרון עובדיה עוזב את הבניין עוד לפני אחת עשרה בבוקר. ואילו אנשי המחלקה שלה- מחלקת עיצוב- שבדרך כלל עובדים בימי שישי עד סביבות השעה שתיים, יצאו כולם מוקדם מהרגיל לרגל ברית המילה של בן מנהל המחלקה. בקיצור- היא זו שאמורה לנעול אחריה את המבנה היום ויש סיכוי סביר שיוציאו אותם מכאן רק ביום ראשון.

היא הספיקה לתת הצצה חפוזה בלבד בפניו של האדם השני במעלית. הוא נכנס ומיד הסתובב עם גבו אליה, וכשהסתובב חזרה כבר היה כאן חושך מוחלט. עכשיו כשעיניה התרגלו מעט לחושך היא בוחנת את פרופיל פניו ככל שניתן הדבר. עורו ועיניו בהירות, שערו שחור ומגיע בערך עד האוזניים, האף לא גדול במיוחד, מעט פחוס. הוא קצת גבוה וקצת שמנמן. כרס קטנה בולטת החוצה ממכנסי ג'ינס המהודקים אל הגוף בחגורת עור שחורה. היא מזהה את פניו, נדמה לה שהוא חדש כאן, אבל היא לא בטוחה מאיזו מחלקה. בזמן שהיא בוחנת אותו, הוא מוציא מתיקו מכשיר סלולארי גדול וישן ומנסה ללא הצלחה לחייג. בשקט המוחלט שסורר במעלית שומעים היטב את חיכוך בגדיו כשהוא נע ואת לחיצותיו על מקשי המכשיר. היא עובדת כאן כבר הרבה שנים ויודעת שאין במעליות קליטה. הוא מנסה עוד מספר פעמים, הפלאפון עובר שוב ושוב מהאוזן אל מול החזה. לבסוף הוא מתייאש ומתיישב על הרצפה בחוסר אונים.

היא ממשיכה להריץ בראשה את האפשרויות העומדות בפניהם, אבל מכיוון שהתועלת שבכולן מתבטלת כבר בתיאוריה היא לא זזה ממקומה. היא חושבת עכשיו על בעלה שיחזור הביתה בערב ולא ימצא אותה. הוא ינסה להתקשר אליה ויגיע מיד אל המזכירה האלקטרונית. מחר יהיה יום קשה במיוחד בחייו. הוא יהפוך את כל המגרות בחיפוש אחר מספר הבית או הסלולארי של אחד האנשים שעובדים איתה. הם לא יידעו להגיד לו כלום מלבד מה שהיא כבר הספיקה לספר לו בעצמה: כולם נסעו לברית של הבוס והיא נשארה במשרד. בשבת הוא אולי ילך למישהו מהשכנים, אף שמעולם לא יצרו איתם בעבר קשר, הוא יספר להם בעיניים נפוחות מחוסר שינה מה קרה, יבקש מהאישה לשמור על הילד ומהבעל להסיע אותו רגע למשרד של אשתו. כשהוא יגיע לבניין הוא יתקל בדלת נעולה בקוד סודי. הוא לא מכיר את הקוד. הוא יציץ דרך הזכוכית הכהה אל הדלפק ולא ימצא שם איש. עד בוקר יום ראשון הוא כבר יעבור על תמונות החתונה שלהם לפחות פעם אחת, ישקול לרגע את האפשרות שלעולם לא יראה שוב את אשתו וינזוף בעצמו בראשו על הקלות בה הוא מתמסר לייאוש.

היא נזכרת כמה שמחה היום בבוקר כשבעלה לא היה צריך את הרכב, אחרי שאתמול באוטובוס מלא עד אפס מקום היא נאלצה להקשיב לשיחה אישית, אבל קולנית במיוחד, בין שתי הבחורות שישבו מולה. אחת מהן הכירה בחור נחמד בעבודה, תחילה היא הבהירה, בטון של גננת המושיבה את הילדים בכיסאותיהם, שבחיים, לא משנה מה יקרה, היא לא תבגוד בבן זוגה, ובשארית הזמן תיארה בעיניים בוערות את כל גילויי העניין המפתיע שלו בה, את גודל הפיתוי ואת הפנטזיות הספציפיות שעברו במוחה. השנייה דיברה מעט, בעיקר הברות בודדות בטונים משתנים של פליאה וריגוש. היא עצמה העבירה את רב הנסיעה בהתבוננות מהחלון, השיחה הפרטית שלהן הגיעה אליה גם כשניסתה לחשוב על דברים אחרים.

הוא קם במוטיבציה מחודשת ולוחץ ממושכות על לחצן הפעמון. הצליל שלו מצמרר, עושה שמות בגוף, אחרי שלוש צפירות ממושכות במיוחד שכאלה, היא תופסת את כף ידו בידה ומזיזה אותה בתקיפות מלוח הלחצנים. "אין אף אחד במבנה, אני הייתי אמורה לנעול אותו". היא נבהלת מהמגע שהיא עצמה יזמה ואוספת את ידה חזרה אליה. הוא לא אומר דבר רק מסתכל בה כלא מבין. חוסר האונים בפניו גדל ולרגע היא מרגישה צורך לעודד את רוחו, אבל במקום זה מוסיפה בהתרסה "יש סיכוי שיוציאו אותנו מפה רק ביום ראשון"- מחליטה להחמיר עוד יותר את ייאושו, לוודא הריגה לכל זיק מוטיבציה עתידי, וכך למנוע בוודאות ניסיונות נשנים של שימוש בכלי הנורא הזה, שממילא לא יניבו פירות. הוא חוזר לשבת על רצפת המעלית.

אחרי ששלחה את זיק התקווה היחיד שנראה לעין בתא הקטן אל אובדנו המוחלט, גם הייאוש שלה גובר, אולי קיוותה שאם תדחק אותו לפינה, הוא בלית ברירה ימציא את הפתרון למצב אליו נקלעו. עכשיו רע לה יותר. היא חולצת את נעלי העקב מרגליה הקטנות ומתיישבת על הרצפה בישיבה מזרחית. היא משחקת קצת עם כפות ידיה ואז נשענת אחורה על הקיר. הגבר שנמצא איתה במעלית מנסה להישכב, ברכיו מתקפלות מעט מעלה ונעלי הספורט הלבנות שלו נעצרות בקיר המעלית שממול. הוא עוצם את עיניו. על אף שבחוץ אלה אינם ימים חמים במיוחד חם מאד במעלית. יחד עם האור כבה גם האוורור ואם באותו הרגע היא לא נתנה דעתה על כך, אין זה אלא משום שעדיין לא הבינה כמה נואש המצב ולא אמדה נכון את זמן שהותם העתידית שם.

היא מנקה את אחת מציפורניה הארוכות והאדומות עם פינה של כרטיס ביקור ישן שהיה בכיסה. מפשפשת בתיק מבלי לדעת מה היא מחפשת. היא צדה בציפורניה שני מסטיקים בטעם מנטה, שנמלטו מקופסתם אל תחתית התיק, ומכניסה אותם לפה. היא מניחה את הידיים על הברכיים ולועסת. כמה עשרות דקות עוברות ככה והגוף שלה חסר שקט. היא מוציאה מהתיק את יומנה ובעיניים מאומצות היא מעיינת במשימותיה לשבוע הקרוב. היא מעבירה ציפורן על ספירלת המתכת שמהדקת את העמודים. בין פעולה לפעולה היא מציצה עליו. הוא לא מרבה בתנועה, עיניו עוד עצומות, רק בטנו מתנפחת ומתכווצת לקצב נשימותיו. היא מעדכנת את ישיבתה תכופות ועדין לא נח לה. היא לא מבינה את ההתכנסות הזו שלו כשהם תקועים יחד בצרה משותפת, לא שסולידריות הייתה פותרת את הבעיה, אבל אולי לפחות מקלה בתסכול. אין לה ספר בתיק. היא לא ידעה שיהיה לה זמן לקרוא, ובעצם ממילא הייתה מתקשה לקרוא בחושך הזה.

היא שומעת את צליל התנועות שלה ותוהה אם הוא שומע אותן, ולמה הוא מקפיד בשכיבה הדוממת שלו כשהיא מרשה לעצמה לזוז כל כך הרבה. היא תוהה אם ההסתגרות הזו קשורה לתקיפות בה הניעה אותו מלצלצל בפעמון. נכון שהוא בסך הכול ניסה לעזור, אבל הצליל הזה היה נוראי כל כך. היא חושבת להתנצל, מביטה עליו ארוכות, נראה שהוא כבר שכח מזה ומרוכז בעיניינים אחרים.

בתנועות שקטות היא תולשת דף מהיומן, מניחה אותו על כריכת היומן ואת היומן על אחת מברכיה, ומשרבטת עליו בעט. היא כותבת את השם שלה שלוש פעמים בגדלים שונים, מעבה חלק מהאותיות ובפינת הנייר משרבטת פרח. היא מקפלת את הנייר לסירה. מביטה בה רגע, מקמטת ותוחבת לתיק. היא לא אוהבת את צליל הלעיסות שלה, היא מנסה לצמצם אותו אבל מעצבן אותה ללעוס בכזו זהירות. היא מוציאה את המסטיקים מהפה ומקפלת אותם בקבלת סופר מקומטת שהיא מוצאת בארנקה, מותחת גם את צליל רכיסת הארנק, כאילו אם תפרק אותו למנות קטנות הוא יישמע פחות. היא מזיעה ומחשבת את הסיכויים שהוא יכול להריח אותה ממקומו. לא נח לה. היא הייתה מעדיפה להיתקע במעלית לבד.

הזמן עובר והיא לא מוצאת יותר עם מה להתעסק. היא מביטה עליו שוב ובאמת לא מבינה מאיפה הוא מוצא כל כך הרבה דברים בתוכו לעסוק בהם מבלי לפקוח את העיניים. אולי יש לו עולם מאוד עשיר שם בפנים. אולי הוא חושב ברגעים אלה ממש על כל יצירות המופת החשובות שקרא בשנים האחרונות. ודווקא היא אשת שיחה טובה, היא אוהבת לקרוא, יש לה אמנם אי-אילו חורים בהשכלה, אבל היא בחורה חכמה, אם היה מנסה לפתח איתה שיחה היה יודע. לא. הוא לא נראה איש של ספרים. הוא בטח חושב על הבחורה שהוא אוהב. היא סיימה לעבוד לפניו ואמרה שתכין להם ארוחת צהריים. הוא מדמיין שהגיע הביתה, קצת באיחור, אבל לפני האכזבה והכעס. הוא מנסה להתרכז בדמותה, אבל רחש התנועות של הבחורה איתה נתקע במעלית לא מאפשר לו להתמסר לדמיון. עכשיו גם היא מנסה לעלות בראשה את דמותה של הבחורה שהוא אוהב, אבל היא לא רואה כלום. היא רוצה לשנות תנוחה כדי לא לשבת עם הפנים אליו, אבל נמאס לה להיות היחידה שמייצרת רעש.

היא בוחנת את קירות התא. היא מעבירה אצבע על הבליטות המעוגלות בציפוי הגומי השחור של הרצפה. היא בוהה בנעליים שלו. יש לו בראש פעילות פנימית-סודית והיא לא נגישה לה. הנוכחות האילמת שלו מפריעה לה, אפילו לשקוע כל כולה אל הייאוש היא לא מצליחה. היא מרגישה כאילו הוצמדו מיקרופונים קטנים אל כל איברי גופה. כל תנועה קטנה שהיא עושה מייצרת רעש גדול, המוני, ולרגע היא שומעת שוב בראשה את הבחורה שסיפרה על תאוותיה המיניות בקולי קולות באוטובוס. היא מרגישה חשופה, למרות שהוא לא מביט בה. הוא גם לא שאל לשמה. הוא אפילו לא טורח לפקוח את עיניו. אולי היא בכלל מרגישה נטושה. אולי עדיף פעמון צורם על פני הדממה המתמשכת הזו. היא מרגישה שנעצו אותה בסיכות אל היבט אחד של ההווה.

עכשיו הוא מסיר את נעליו, נשאר בגרבי ספורט לבנים, מבלי להביט אליה הוא חוזר להישכב אחורה ושוב עוצם את עיניו ולא זז. גם היא כבר זמן מה לא זזה יותר. היא שומעת שהנשימה שלו מעט מהירה משלה ומנסה לרכז את כל תשומת לבה בהתאמת קצב נשימתה לשלו, כמו שהייתה עושה כילדה כשהיא ואחותה היו הולכות לישון יחד והיא הייתה מתקשה להירדם. היא מנסה לחשוב איך לגשת, מה לומר אם בכלל, אבל נדמה לה שהשקט הזה כבר ביסס את עצמו כמצב דברים בלעדי ומוסכם.

פתאום מבלי שהיא עצמה תבין מה היא עושה ולמה, היא מעבירה קלות את ציפורניה המטופחות בקצוות שערו. הוא עדיין לא זז ולא פוקח את עיניו. כשהיא מעבירה את כריות אצבעותיה על פניו, היא מגלה זיפים שאינם נראים לעין. היא מחדירה את אצבעותיה לעומק שערו והן טובלות בביצת הזיעה הדביקה שהצטברה על השורשים והקרקפת. הוא לא אומר כלום, רק מחייך מעט, היא ממילא מתחרטת. היא אוספת את ידה חזרה אליה ונשכבת חזרה במקומה על צד גופה. מקפלת את רגליה מעט אל הבטן. זרועה הימנית מכופפת להיות כרית לראשה ואחת מעיניה נעצמת לתוכה.

קצת אחרי שהיא מרפה ממנו הוא פוקח את עיניו, מסתובב אליה ומבלי לומר דבר מושך אותה אליו ומנשק אותה בעדינות. היא נענית ליוזמה באקטיביות, אבל לא בלהט. ידו הגדולה בעורפה. השפתיים שלה סדוקות. הפה שלו יבש והרוק שלו צמיגי. הוא מניע את לשונו בתוך הפה שלה. היא לא נהנת. הוא רוצה להפשיט אותה, אבל היא תופסת את ידיו משולי חולצתה ומניחה אותן חזרה על החזה שלו, עוצרת רגע באוויר להסס וחוזרת לשכב במקומה הקודם. הוא מצדו מחכה רגע בראש מעט מורם ואז נשען חזרה אחורה ושב לעצום את עיניו. עכשיו היא מעבירה בראשה מספר פעמים את התרחישים של הדקות האחרונות. היא לא מבינה אותם. עיניה נעוצות בדלת המתכת של המעלית. עם הדקות שחולפות זרועה מאדימה ומזיעה מהחיכוך בציפוי הגומי של הרצפה. היא רוצה לגרד אותה אבל לא מעזה לזוז. נדמה לה שריח הזיעה שלו מתגבר בהתמדה. שהתקרה נמוכה ממקודם. שאוזל האוויר במעלית.

היא חושבת שהוא נרדם. זה צריך להקל עליה. הוא ישן והיא חופשייה לנשום מבלי לבחון את נשימותיה, לנוע מבלי לחרוק, אבל האמת היא שהיא לא מבינה איך הוא יכול להירדם בסיטואציה כזו. כאילו לא קרה דבר חריג ומצב הדברים הוא בעצם מאוד הגיוני וברור. כאילו היא לא התנשקה עם גבר שאינו בעלה. כאילו לא מתרחש כאן מאבק. הראייה באחת מעיניה מטושטשת כשהיא מרימה מעט את הראש מזרועה. הוא נוחר, לרגע פוקח עיניים, מביט אליה במבט מנומנם-מבולבל ואז מסתובב להישכב על הצד עם פניו לדלת וגבו אליה.

היא עוצמת גם כן את עיניה. איזו ברירה עוד יש לה? היא מנסה ללכוד את עצמה חזרה לתוך גופה. פנימה. פנימה. למקד את כל תשומת לבה בנשימה שלה. לא להתבונן עליו, לא להתבונן עליה. להיות הנשימה. היא מתכנסת. כמה דקות היא עמלה על הפרויקט החדש שהגדירה לעצמה. דריכותה מעט-מעט מתפוגגת, אבל היא עוד שומעת את נשימותיו שלו, כמו חבלים שמקיפים את גופה ולא מאפשרים לה לשוב פנימה לתוכו. היא מחכה לצלול אל עצמה. היא בדרך. כמעט בטוח. שקשוק רכבת המחשבות שלה מאט. היא לוקחת נשימה עמוקה במיוחד. עכשיו היא אפילו מצליחה לדמיין. היא רואה בעיני רוחה את פנים גופה.

תחילה היא מבחינה בריאות מעורפלות, צומחות מתוך עשן סמיך, יש להן צבע אדום כהה ומרקם של עננים, הן מגיבות בתנועה קטנה ועדינה למקצב נשימותיה. כשהתמונה מתבהרת מעט הריאות מקבלות את צורתן המוצקה. צינורות השקיה ירוקים בדרגות עובי שונות, מסתלסלים זה בזה וסביב ריאותיה וחוצים בזוויות שונות את פני התמונה כולה. היא לוקחת שאיפה ארוכה, הריאות תופחות. היא נושפת- הריאות מתכווצות ומשחררות גז אל הצינורות הירוקים, שמתפתלים עכשיו כמו עשבים ברוח עד שנפלט מקצוותיהם אוויר ומפזר את העשן.

היא מטיילת עם עיניה על מסלולו של אחד הצינורות, עוברת על פני מספר קשרים, עד שהיא מגיעה לקשר סבוך יותר, שאינה מצליחה לפרום בעיניה. היא ממשיכה עם אחד הצינורות שנפגשים בקשר ומגיעה אל גוש בשר אדום, עטוף ריר. היא מתרכזת בו והוא גדל בהדרגה עד שהוא משתרע על פני התמונה כולה וכשהיא סוקרת אותו היא מבחינה בפתח קטן.

היא נכנסת למבנה עגול עם תקרה כיפתית שמוביל למנהרה. הקירות במקום אדומים ודלקתיים. המצלמה מתקרבת פנימה בהיסוס. יש שם ריח חמוץ מאוד ומעט עשן ירקרק, שעולה מתוך בור שחור בעומק המנהרה, ולא מאפשר להביט פנימה עד הקצה. נטיפי ריר מתנדנדים מהתקרה באוויר. רובם נוזליים ומבריקים. כמה מהם נמתחו באלכסון עד הרצפה והתקשו, עליהם מתגלשים עתה מטה כדורי ריר סמיך בגוונים ירקרקים ותכולים. התחתית מחוספסת מהקירות ומפוזרות בה באופן לא אחיד נקודות ג'לי לבנות ורוטטות ותלוליות סגולות חלקלקות ומבריקות.

צינור פלסטיק גדול מרובע ושקוף, צורתו כשל מרזב, ניצב כעמוד בצד שמאל של השטח הנראה לעין. בדיוק כשהיא מבחינה בו מופיע בראשו גוש בצק כחול, עושה את דרכו מטה ונתקע קצת אחרי מחצית הדרך. גוש נוסף דומה לו מופיע גם הוא בראש הצינור ונעצר אחרי הגוש הראשון ואחריו גוש שלישי ורביעי וחמישי. גושים נוספים נדחסים פנימה גם כשכבר צפוף. תחת הלחץ, הם מאבדים את צורתם העצמאית והופכים לעיסה בצקית אחת. כשחודר פנימה הגוש החמישה עשר במספרו התמונה כולה מתחילה לרעוד ובורג אחד משתחרר מדפנותיו של הצינור. בגוש השישה עשר אחת מדפנות הצינור מתעקמת מעט. בגוש השבעה עשר הצינור מתפרק לשניים ומים מחלחלים פנימה מהחור שנותר בתקרה.

אחרי שהמים ממלאים את הבור השחור, הם מכסים בהדרגה את הצינור ואת הבצק, עד שלבסוף הם ממלאים את המקום כולו. היא מביטה במים נזרקים מצד לצד ולבסוף מתאזנים ונחים. בבטן שלה יש בריכה. לא בריכה. ים. ים כחול והוא נפרש ללא גבולות, ללא חוף, ללא נקודות אחיזה, אל מחוץ לשולי מצלמת הדמיון.

השמיים מתבהרים לרחש הגלים הקטנים. משב רוח עדין מרקיד את שיערה. כשהתמונה מעט מתחדדת יש גם ספינה אחת קטנה וכחולה שמתגלה באופק. אפילו ממרחק גדול כל כך היא מבחינה בהבהוב החזר קרני השמש על חלונות האוניה וגם באיש קטן שקופץ במקום ומנופף בידיו בהתרגשות. בראש התורן מרקד דגל לבן. להקת ציפורים חוצה את הרקיע כשהספינה מתחילה לשוט לעברה. היא עדיין לא מצליחה לראות בבהירות את פניו של האיש ותוהה אם הוא מנופף אליה. אור צהוב וזר שוטף את התמונה.

היא פוקחת את עיניה, המעלית זזה. היא קמה בלא התלהבות ונועלת חזרה את נעליה. למרות שהיא מורגלת בהליכה על עקבים, פתאום היא מפחדת ליפול. היא אוספת בתנועות זהירות את התיק, בודקת שדבר לא נפל או נשאר אחריה ומחכה שהאיש השני יקום כדי שתוכל להתקרב אל הדלת. היא לא רוצה להעיר אותו בעצמה. הוא קם רק כשהדלת נפתחת בקומת הקרקע. הם יוצאים אל הלובי ומסתכלים מסביב. אין אף אחד. היא אוספת מחדש את שערה, שולחת בו מבט מהיר והולכת עד הדלפק בכניסה כדי לזרוק לפח את הקבלה עם המסטיקים שלעסה. היא רואה שהוא עוד עומד במקומו ומחכה שיוותר על מילות הפרידה וילך.

Like This!

פורסם בקטגוריה ישן שנגנז | כתיבת תגובה

תיאטרון – סיפור קצר

א.

 

"קח אותי לתיאטרון", היא ביקשה בעיניה הירוקות שהזדהו עם כל חיות המחמד המתחננות באזור. אני הייתי אז חייל ביישוב הנידח והריק הזה, שכמעט איש לא בא בשעריו, למעט אוונגליסטים לפני יום ראשון, ואנחנו ביום ראשון. לה קראו קרולינה, היא הייתה בת 17 בערך, עולה חדשה-ישנה מארגנטינה. בקלות היית יכול לשמוע שם את הרוח, את החרקים ואולי גם את תזוזת היבשות. השעמום של קרחת העולם הזה הוביל אותה אלינו, החיילים. הגיל השונה, המנטליות המעורבת מכל המדינה, ולא רק של תושבי היישוב, בצירוף המדים והרצון לפרוק עול, יצרו אצלה את האשליה שיש בנו עניין. עד מהרה היא התבדתה, כל המוחצנים בינינו התחילו איתה בדרכים ישירות או עקיפות. המופנמים חיכו שהיא תלך ואז היו מספרים לחבריהם על הפנטזיות עליה. אבל אף אחד לא ניסה להכיר אותה מעבר לשלב של איך קוראים לה, בת כמה היא ומה היא לומדת.

אני לא זוכר אם היא הייתה יפה. בדיעבד אוכל לשער שהיה זה הגיל השונה, המבטא, שפת הגוף שמשכו אותנו. התמזל מזלי והכרתי את הספרים שהיא דיברה עליהם, הספיקו רק שניים-שלושה לבסיס משותף, גם אם לא זכרתי את עלילותיהם. נתתי לה לדבר וכשנזכרתי בדבר אחד או שניים אמרתי את זה בטון ידעני. היא התרשמה, התחברנו. היא סיפרה על הבעיות שלה בבית שנגעו לכסף ואני סיפרתי על הבעיות בבית שלי שנגעו אף הן לכסף. יום יום היינו נפגשים בש"ג, ומנהלים אותן שיחות על אותם ספרים ועל אותן בעיות. הייתה קבוצת חיילים שצפתה בנו, וכנראה נתנו דרור לדמיונם. כך חודש שלם, עד שהיא החליטה לשבור את השגרה.

"קח אותי לתיאטרון, יותם", ביקשה.
"מה לך ולתיאטרון?", שאלתי.
"אני יושבת פה בספרייה הדפוקה של המתנ"ס הטיפשי הזה. כל יום קוראת מחזות, מתרשמת מהשפה, מהתרגומים, מדמיינת את התלבושות הגדולות מהחיים. חושבת על משחק, כמו שאומרים בבית ספר, שמגיע עד ליושבים בשורה האחרונה. אני אומרת לעצמי שיש משהו גדול יותר, שיש משהו שהוא ההפך מהמקום הזה. אני רוצה להיות חלק מזה"
"את יכולה" אמרתי באטימות, "תעשי אודישנים".
"יותם, אתה לא מבין כלום, המשחק לא מעניין אותי. אני רוצה לצפות, לספוג, ואני תקועה בחור הזה בלי כסף".
"אני לא מבין למה את לא יכולה להסתפק במחזות שאת קוראת", המשכתי בטמטומי, "את אומרת בעצמך שהם מעבירים לך קסם".
"אתה עדיין לא מבין. מחזות הם יצירות לא שלמות. נמאס לי להסתפק בדמיון שלי. 17 שנה רק אני והדמיון שלי. אתה חייב להבין, גם אתה כמוני יצירה לא שלמה. גם אותך הבדידות גידלה"
"כן, נכון", אמרתי בהזדהות אף שלא הבנתי אותה לגמרי, "אבל מה את רוצה שאני אעשה?".
היא לא ענתה לשאלתי, רק אמרה:
"אתה מוצא חן בעיניי. אתה יודע?", אמרה וחיבקה אותי בחוזקה,  "אבל אני צריכה ללכת". זו הייתה השעה שהיא הייתה צריכה לחזור מבית ספר. כשהיא עזבה רוזנזברג, הש"ג השני, יצא מענן החיילים שצפה בנו בקביעות ושאל את השאלה שמישהו מהם היה מוכרח לשאול כבר חודש: "זיינת אותה?"

הסתכלתי בו בבוז. או שהוא ידע שלא זיינתי אותה או שלא עניין אותו. הוא נכנס למקום המטופש הזה של חיילים גלמודים ומלאי הורמונים, לחלל הריק של שורות מכניות המוכנות לכל אדם בכל סיטואציה, אותו חלל של קלישאות ובדיחות קבועות.

רוזנברג וחבריו לא הטרידו אותי. יצאתי מהאטימות שלי, והבנתי את דבריה. אם אני רוצה אותה באמת, עליי לעשות את כל המאמצים לקחת אותה לתיאטרון. אבל איך? ממשכורת של חייל? מדמי כיס שבקושי מספיקים לארבע בירות? המצב בבית היה סביר בדוחק, אבל לא קיבלתי תנאי ת"ש כי לאבא שלי הייתה מכונית. ההצגה מתחילה.

ב.

תרבות יום א' הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי, אבל זה היה התור של רוזנברג. לשכנע חייל לוותר על יום חופש – רק משפט פארמה, פיצוח הגנום האנושי ו-300 שכיבות שמיכה ביד אחת יחד קשים יותר.
התחלתי בתירוצים:
"אמא שלי חולה".
"אמא שלך חולה? ואתה רוצה ללכת לתרבות יום א'? מה זה ענייני? דבר עם המפקד שלך"
רוזנברג לא היה טיפש מוחלט, אך בעניינים תרבותיים הוא היה בור גמור.
"אתה יודע שהמחזאי הזה, ברכט שמכט, תמך בנאצים?".
"בנזונה – הוא וצה"ל שמאפשר את זה. אם זה היה באזרחות שילכו כולם להזדיין. אבל זה יום חופש, אתה מבין את זה?"
"יש שמועות שמשטרה צבאית תהיה שם"
"יופי, תודה על האזהרה".
הוא לא השאיר לי ברירה. הצעד הבא גרם לי להיגעל מעצמי בדרך שלא הכרתי. הפעם הראשונה שהיה לי ברור שאני מפר את הערכים שהיו לי עד אז, ספרתי לפחות חמישה ערכים שהתנפצו במשפט אחד:
"קרולינה – יש מצב איתה"
משפט אחד ורוזנברג שוב נכנס לתפקיד שהוא לא מאמין בו. הוא סימן בידו סמל למשגל, ואני הנהנתי ובתוכי בחילה. הוא הסתכל עליי בכניעה:
"זהו ניצחת"
ככה זה. גבר אחד מוצא מקום לזרעו, גבר אחר מפנה את מקומו. אלו החוקים, בצבא יש חוקים.
היו עוד כמה שורות מוכנות כמו "תראה לה מה זה", "אצלי היא כבר מזמן… (השלם את החסר)". רוזנברג ויתר על השורות האלו, ואני הבנתי אותו.

זו הייתה רק המערכה הראשונה, הכניסה שלי להצגה. אבל איך אני מכניס את קרולינה? הפתרון העולה על הדעת הוא ורד, מש"קית חינוך. הלוואי שגם איתה היה מספיק משפט אחד טיפשי, אבל מהר מאוד התחלתי לחשוב בהכללות, בנות צריכות שקרים מורכבים ורגשות, והנה המונולוג שהכנתי לה:
"את חייבת לעזור לי. זה דבר ראשון ואחרון שאני מבקש ממך, אבל תביני, חברה שלי קרולינה, היא עולה חדשה מארגנטינה, כן? היה שם עוני איום, עולם שלישי, את לא מבינה, אבא שלה ז"ל מסכן היה ניצול שואה. כל הזמן היה מספר לה שהוא היה הולך עם ההורים שלו להצגות של ברכט, עד שלצערנו הרב הם נספו, בשואה, וגם הוא מת, לא עלינו… מסרטן. אבל בארגנטינה לא היה להם כסף, אז אף פעם לא יצא לה. את חייבת לעזור לה, כן? כמה פעמים בחייך יש לך הזדמנות וכוח מוחלט לעזור?".
סיימתי את דבריי ולא הזזתי שריר בפניי, לא להסגיר שום שטות, ציפיתי לנזיפה, ללעג או לאישור, ואני מסתכל על ורד. היא דומעת, היא דומעת, היא דומעת! לא יכולתי להאמין שהיא האמינה עד בלוטת הדמע לכל ההבלים האלו. היום אני כלל לא בטוח שהיא האמינה. היא ידעה שיש אפשרות כזו, גם קלושה, שדבריי נכונים ולמקרים כאלו בכי הוא הפתרון היחיד.
"טוב", היא אמרה עדיין נרגשת, "אני יכולה לעזור לחברה שלך. אני אביא לה מדים והכל. אבל אני לוקחת סיכון והכל"
זיהיתי את מה שעומד להגיע, גם זה חלק מהחוקים, עין תחת עין, שן תחת שן וטובה תחת טובה:
"יש לי תורנות שמירה מחר בבוקר"
"לא חשבתי אחרת", אמרתי וסגרנו עסקה.

ג.
חיכינו לאוטובוס, אני, קרולינה במדים ושאר החיילים. המדים גרמו לקרולינה לאמץ את הסלנג שלנו, שאפילו אני לא אימצתי במלואו. היא השתמשה בו במקומות לא נכונים כמו תינוק שעושה שימוש ניסיוני בכלים כמו טלפון, ולמעשה בשפה. אני ניסיתי לנתב את השיחה לנושאים הקבועים שלנו: אותן בעיות ואותם שלושה ספרים.
"די. כמה אפשר לדבר על אותו דבר?"
בסיוטים שלי לא חלמתי שזה יקרה, שקרולינה תמאס בחוט היחיד המקשר בינינו. היא ראתה שנעלבתי וניסתה להרגיע אותי:
"נו, אל תהיה כזה. נסה להתרגש איתי. אני הולכת לתיאטרון בזכותך. הכל מעכשיו עומד להיות חדש".
כן, חדש. כן, בזכותי. התודה שאני מקבל היא ויתור על הבסיס המשותף, מיאוס מנושאינו המשותפים,
כלומר ממני.
עלינו לאוטובוס, מבחוץ רוזנברג סימן לי תנועת משגל. קרולינה, ורד ושאר הבנות אמרו ביחד שהוא כזה אידיוט\דביל\מפגר. "לגמרי אידיוט", תמכתי בהן. בנסיעה הסתכלתי כל הדרך מהחלון ושתקתי, מתאפק שלא ייראה כל סממן חיצוני לתסכול ולעלבון שלי.
ורד לקחה את קרולינה ממני ודיברה איתה במשך כל הנסיעה. הכנתי את קרולניה ודיווחתי לה על הסיפור שלי מבעוד מועד, ובכל זאת היה בי חשש שמילה אחת לא נכונה וקרולינה תסגיר את סודנו. שעתיים נסיעה, אני מסתכל על החלון ובהן, והן ממשיכות לדבר, שעתיים אני דרוך למילה לא נכונה וממציא לעצמי סיפורי כיסוי והסברים, והכל באיפוק שלא מסגיר אף רגש.
אחד החיילים ביקש מהנהג לשים קלטת עם מוזיקה קופצנית, הספסל האחורי צחק, אנשים העבירו ביניהם חטיפים, צהלו על החירות הרגעית בין הצגה שלא יהיה להם כוח אליה לבין חזרה לבסיס.
הנהג עצר בבלימה פתאומית והתחיל לקלל, בעיקר מילים נרדפות.
ושוב חוזר חלילה: אני והחלון, קרולינה וורד, מוזיקה קופצנית, צחוקים מאחור, חטיפים צוהלים, עד שהגענו, אז נזכרה קרולניה לחזור לשבת לידי.
"אתה יודע, ורד הזו ממש חמודה. לא היינו צריכים לשקר לה. היא בחורה רגישה. אני מרגישה רע עם זה".
ואני לא מרגיש רע עם זה? המוח שלי צעק, את מטומטמת? זו הסיבה שאת כאן, זו הסיבה שאני כאן, והמחיר שלנו עבור הרצון שלך בתיאטרון והרצון שלי בך הוא להרגיש רע עם עצמנו. המוח שלי היה חכם מספיק, או לא טיפש מספיק, ולא נתן פקודה ללשון.

ד.

בתיאטרון התגברה בי הבחילה, הצבע האדום, הכיסאות המטופחים והמסודרים בסדר מופתי שלא היה קיים בחיים שלי, ובעיקר הבמה לפני ההצגה, שלא הייתה בה רוח חיים, רק חפצים שמידמים לחפצים אחרים ודמיינתי את האנשים השבעים והמרוצים מעצמם שבאים לכאן בערב. האנשים עם החיים המיותרים שמשלמים סכומים גבוהים כדי לראות חיים מומצאים, ולא רציתי להיות שם, לא רציתי להיות בבסיס, ועכשיו לא רציתי להיות ליד קרולינה ולא ליד אף אחד. לא פה ולא שם, בשומקום. אבל לא היה לי לאן ללכת.

קרולינה דווקא מאוד התלהבה, מכל דבר טיפשי לדעתי. היא אהבה את גודל האולם, היא אהבה שהרבה אנשים מגיעים במיוחד לצפות באותו דבר, היא אהבה את התפאורה מלאת הדמיון, היא אהבה את ורד והיא אהבה שהיא לא ביישוב שלה ולא בבית ספר.

ההצגה התחילה, כבר בדקה הראשונה החלטתי שאני אשתעמם, קרולינה החליטה מראש להתפלא מהכל: מהאיפור ומהתלבושות, מהמסכות, מהאיפור הלבן, מהנגנים על הבמה ומהמוזיקה הקברטית. עיניי, שאיבדו ריכוז מיד, ליטפו את קרולינה, מהמצח, דרך מסגרת העיניים הירוקות, השפתיים, ועד הצוואר, שם עיניי התעכבו ארוכות, ובדמיוני נישקתי אותה בכל מקום אחר מחוץ לתיאטרון. מדי פעם נזכרתי במציאות, כמעט איש לא התעניין בהצגה, חלק נמנמו, חלק שיחקו עם השעונים, זוגות שיחקו באצבעות, ואפילו ורד, מש"קית חינוך בכבודה ובעצמה, נרדמה. רק קרולינה הלכה לאיבוד בהצגה, עיניה נפערו עד לפיה ופיה נפער עד לשדיה.

את אווירת הנכאים והנמנום הכללית קטעה קרולינה באמצע ההצגה בצעקה לעבר הבמה:
"מקי סכינאי, למה אתה עושה את זה? אתה פוגע באנשים"
תחילה זה לא הפריע לצוות השחקנים שהיה מיומן במלאכת האלתור ומורגל להפרות תרבותיות של חיילים ותלמידים, השחקן של מקי סכינאי אפילו נהנה:
"אם אי פעם תראי אדם כמוני
אל תאשימו אותו, האשימי את העוני"
גם הנגנים הצטרפו לאלתור, וקרולינה אמרה
"נו באמת, תחשוב שהאנשים האלו היו מהמשפחה שלך"
"אם השאלה היא ממון או משפחה
בוודאי שהכלכלה יותר סמיכה"
"אני לא קונה את זה. אני רואה בעיניים שלך שאתה אדם טוב"
"לא תדעי לעולם אם אדם אכזר הוא
או רק שחקן מוכשר הוא"
"לא צריך להגזים. אתה לא שחקן כזה טוב".
הדיאלוג נמשך ביניהם, והחיילים צחקו בקול. לשאר השחקנים נמאס:
"אי אפשר לעבוד ככה, ששי, תתעלם ממנה ונמשיך בהצגה", אמרה פולי, בתו של מלך הקבצנים.
"בזמני לחיילים היו ערכים, כבוד לאמנות", אמרה ג'ני הזונה מהמרתפים.
הם ניסו להמשיך כרגיל את ההצגה, אבל הערותיה של קרולינה, שניסו להיטיב את דרכיהן של הדמויות, לרסן את האלימות ואת תאוות הבצע שלהן, עוררו צחוק עז מהחיילים, בעוד מש"קית חינוך מכסה את פניה בבושה. היו ניסיונות להוציא את קרולינה מהאולם, אבל החיילים לא אפשרו להוציא את מי ששעשעה אותם כל כך.
קרולינה ניצחה את השחקנים. מקי סכינאי שכנע את השאר לאפשר לה לעלות לבמה, כי רק כך ההצגה תוכל להימשך, ועד סוף ההצגה וההשתחוויה נהפכה קרולינה לדמות המנסה לכוון לסוף הטוב. היא מצאה חן בעיניי.

ה.

לפני שעלינו חזרה לאוטובוסים החמיאו חלק מהחיילים לקרולינה על חוש ההומור, על איך היא העירה אותם מההצגה המשעממת ואיך הראתה לתל אביבים הנפוחים והמתנשאים האלה, וכולם ציינו שמזמן הם לא צחקו ככה.
קרולינה ניסתה להסביר להם שהיא לא חשבה שההצגה משעממת והיא בכלל לא ניסתה להצחיק. התגובות נעו בטווח של בין "כן, בטח" ל"מה שתגידי".
גם ורד ניגשה אלינו ונזפה בנו בטון חינוכי:
"בחיים, בחיים לא הובכתי ככה. אני מקווה שאתם מרוצים, אתם כאלו מתוחכמים ומצחיקים. יותם, אני לא מאמינה שאפשרתי לך להביא ילדה להצגה.אני יוצאת מגדרי, לוקחת סיכון לעזור לכם, וזה הגמול שלי? אתם משפילים אותי? אני לא אתפלא אם תכננתם את זה. ואת, איתך אני בכלל לא רוצה לדבר".
ראיתי את האכזבה על פני קרולינה שאף אחד מהקהל לא הבין אותה, וחשבתי שהבנתי, היא לא רצתה רק לספוג תיאטרון, היא בטח לא רצתה להיות שחקנית, היא רצתה להיטמע, להשתלב בעולם החלופי, שבו ההשפעה שלה על הדמויות האחרות יותר ברורה, שהיא אינה אדם ביישוב מנותק בארץ מנותקת. לא כעסתי עליה עוד.
באוטובוס, באמצע הנסיעה, כמעט כולם חוו נפילת אנרגיה ונרדמו, ורד קראה ספר בעל כריכה צבעונית ביותר. הסתכלתי על קרולינה שלי ועשיתי משהו שאיש לא עשה, פשוט שאלתי:
"קרולינה, מה היה כל הסיפור הזה?"
"לא יודעת. פשוט מאוד התחברתי".
היא נרדמה על כתפי ומתוך שינה זמזמה:

"זאב המים לו שיניים
לו שיניים שני טורים
ולמקי סכינאי
יש סכין במסתרים"

פורסם בקטגוריה ספרות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

שיבת המתים. ת"ו – סוף

לאחר הרבה יחידות זמן העיר משהו את לילך. אנחנו מניחים שזה היה האור של שעת הצהריים. העצבות דעכה בה, אך לא לגמרי. מדי פעם הייתה מרימה את ראשה בדמות זיכרון צילומי או ריחי. בכל זאת, לא קל להיות סרבן האמונה היחיד ששרד, אולי אפילו מאובן. אך היא לא שכחה מעולם שהבחירה לסרב והבחירה להישאר היו בחירות שלה. כל בחירה אחרת הייתה לעשות שקר בנפשה לוותר על מה שאהבה, סקרנות והפתעה. היא הייתה לבדה בבית, ועשתה את כל הדברים הרגילים: שתיית קפה, צחצוח, מקלחות, ארוחת בוקר, בדיקת הודעות במחשב וצפייה בחלון המחשב שמר לה קטעי עבר, דברים שכתבה, דברים שכתבו לה, תמונות ממקומות שהייתה בהם, אנשים שהכירה, שירים שהזכירו לה מקומות אחרים, רמזים שמאהביה היו שולחים לה . תמונה אחת לכדה את עיניה במיוחד. ארבעתם מחייכים, אולי הרגע הכי כן שבו כולם סבלו זה את זה והיא ידעה שיש תקופות שבכל זאת כדאי להיזכר בהן. מתן ובן מחייכים זה לצד זה, ואי אפשר ולא רצוי לקרוע את התמונה היא רצתה לכתוב להם מכתב ארוך שיסביר להם את האמונה שבכל זאת נשארה בה, האמונה שלה קראה רנדומליזם, הסירוב לשים קץ על משהו, השבח לאקראיות שברגשות, במחשבות ובפעולות. היכולת לקום בכל בוקר עם אמונה חדשה או העדר אמונה, עם פתיחות לכל רגש שיבוא בה. שהיא מבינה את בחירותיהם אבל עבורה היה מדובר בבחירה בשעמום, ולשם היא לא תחזור. היא לא כתבה את כל זה, כי חשבה שעודף מילים מחמיץ את כוונתה. היא שלחה הודעה לבן החי ולמתן המת בשתי המילים "לא ויתרתי". והיא השיגה את מבוקשה, עונג הגעגוע.

פורסם בקטגוריה ספרות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

שיבת המתים. שי"ן

 

תהליך המוות לא הושלם. הגוף אמנם כבר נהפך לאבן, אבל הנשמה פרפרה את רגעיה האחרונים.

הם לא ציפו לה. קראו להם כיעור וקבס. כיעור הכין מטוסים מנייר וקבס היה בוהה

בקיר

"תפתח", אמר כיעור לקבס, "שלחו מישהו"

"לא יכול להיות. הם הפסיקו להביא לנו אנשים"

"אני אומר לך שיש שם מישהו. קום ותפתח את הדלת"

"תפתח אתה"

"נמאסת עליי", אמר כיעור והלך לפתוח את הדלת נרגן ומפהק.

נשמתו של מתן נכנסה.

למה באת?", שאל כיעור.

"רציתי", אמרה נשמתו של מתן.

"טוב, אנחנו לא עובדים בזה יותר, את יכולה לחזור", אמר קבס.

"אין לי לאן לחזור".

"קבס, אתה יכול להיות יותר נחמד. יש פה נשמה במצוקה. מאז שאין עבודה אתה כזה קוטר ועצלן ואנטיפת".

"טוב טוב", אמר קבס, "הפרוצדורה היא כזו. אנחנו שואלים אותך שאלות. אם זה לא מוצא חן בעינינו, את חוטפת מכות. ואם זה בסדר, המעבר חופשי"

"אני מוכנה", אמרה הנשמה.

"איך קוראים לך?", שאל קבס

לקח לה זמן להיזכר, אך לא יותר מדי:

"אני מתן, כלומר הנשמה של מתן".

"אה, כן, כן, שמענו עלייך", אמר כיעור. "קבס, אתה זוכר מתן?".

"כן, הבאנו אותו בטעות. השאלה השנייה. האם חטאת אי פעם?".

לשאלה זו נדרשה יותר שהות חשיבה מאשר השאלה הקודמת:

"אם אהיה כנה ועל אף הגזמות שביטאתי בחיי. אני חושבת שלא חטאתי יותר מכל נשמת אדם אחר. זה אם לא מביאים בחשבון שינויים סטטיסטיים. בכל זאת חייתי ומתי פעמיים בהתאמה, אז אולי מבחינה כמותית היו לי יותר הזדמנויות לחטוא אבל לא מבחינה איכותית. מה שכן, בחיי האחרונים התקשיתי לדעת מה הם החטאים. אתם צריכים להיות יותר ספציפיים".

"זה הכל?"

"פעמיים שמתי קץ לחיי  בפעם הראשונה למרות שאנשי האמונה אמרו לי שזה אסור ובפעם השנייה למרות שאמרו לי שזה בלתי אפשרי"

"זה די חצוף. היית עושה את זה שוב?".

"כן, לא הייתה לי ברירה"

"טוב, שאלה אחרונה. מה את רוצה?"

"לחדול".

"טוב, אין יותר שאלות"

"אז מה אתה אומר, קבס, בשקלול הנתונים?"

"לפי הנתונים, כיעור, אנחנו אמורים להלקות אותה לנצח. לפי המציאות הרצויה לא בא לי לעבוד,לא בשביל הנשמה האחרונה. מה יעשו? יפטרו אותי?".

כיעור צחק.

"אז לכבות אותה?"

"כבה"

 

הנשמה כבתה ולא חזר המוות עוד לעולם.

 

כיעור וקבס בדקו שאיש לא מסתכל והסתלקו משם.

"רגע, כיעור,לפני שאנחנו הולכים".

"כן, קבס?"

"צייר להם קשת. הם מתים על הדברים האלה".

פורסם בקטגוריה ספרות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

שיבת המתים. רי"ש

לא אשקר. המחשבות הראשונות לפני המוות הם פחד ואימה, הידיעה שאין יציאה מהקבר. אחר כך המחשבות דומות למחשבות לפני השינה, כמו כל אדם שעוצם את עיניו ומדמיין שנמצא בהתחלה במקום אחר, בהתחלה במקומות שבהם ביקר במהלך היום ולאחר מכן פנטזיות, ויש לו משפחה למופת, אב ואם, בת זוג. ילדים וכולם מרעיפים עליו אהבה אינסופית, ואז הוא מת. מאושר.

 

וברגע שהוא מת נשמעת צפירה ששומע רק מי שהכיר אותו אי פעם (מאז חזרתו) ולרגע האוטופיה עוצרת, והאמונה נסדקת והם עצובים על אובדן אדם שהכירו. והם באים לחלוק לו כבוד אחרון, לקוד קידה לאדם שרצה כל כך משהו ולא ויתר, שהאמין שהדבר אפשרי.

 

ראשונים באים בן והילדה "תביאי", שהיא עכשיו הנערה אאורה, ומאחוריהם שובל אנשים. אאורה אומרת לו "הצלחת" ומניחה עוגייה למקרה ביטחון. בן עובר ומסביר לו שמעולם לא שנא אותו ואולי קצת היה מאוים, אבל בסוף הקרב נגמר בשוויון, והוא מניח מדליה.

 

אחריהם באים הרב ורחל ומאחוריהם שובל ילדים. הרב מסביר לו שאהב אותו נורא  ועכשיו הוא מבין שבהחלטות שלו אין כל נזק, והוא מניח תמונה שלו ושל אשתו, אולי בעולם הבא יהיה לו מזל. רחל אומרת לו שגם היא אהבה אותו נורא, ושכמוהו יש רק אחת לדור, והוא אדם שהצליח לראות אותה והיא מעריכה את זה מאוד, והיא מניחה על קברו מחרוזת. הרב ואשתו מבחינים בילדה-נערה אאורה והם הולכים אחריה ומצטרפים לשובל האנשים שמאחורי בן ומאחוריה, וילדיהם הולכים אחריהם

 

עתה מגיעים נהג ומתקשרת. הנהג אומר לו שזו הייתה חוויה מאלפת לפגוש אדם כמוהו, אמנם קטן אמונה אבל איזה חוש הומור נהדר והוא מניח עץ ריחני למראה, כי לך תדע.  המתקשרת אומרת לו "צדקתי" והוא לא יכול יותר להגיב לה, גם לא כשהוא מת,  והיא מניחה דיסק מהתקופה שבה הייתה זמרת, ושיידע שהיא לא רק מתקשרת, שהיא יותר מפונקציה. הנהג והיא עוזבים את הקבר יד ביד ומתחיל קשר.

 

כמעט אחרונה מגיעה לילך, והיא לא יכולה לומר דבר, בקושי לחשוב ועולות בה המחשבות הצפויות "רק אתמול הוא היה חי", "למה לוקחים את הטובים" ו"אני אשמה". אך היא מודעת לבעייתיות שבכל משפט ומשפט ולא אומרת דבר. ידיה ריקות, ולאמונתה, אין תועלת במתנות לאדם מת, אך היא לא רוצה להיות האדם שלא מביא דבר, כי היא הייתה האדם שהכיר אותו הכי טוב מכל האנשים הללו, ולפעמים יש צורך לעשות דברים למען הסימבוליות

 

מגיע המשיח מהים ומציע לה פרח. היא מקבלת את הצעתו ומניחה את הפרח על קברו, ודמעותיה מבטאות שוב הודאה בעצבות. המשיח שואל אותה איך היא חוזרת. היא לא יודעת. הוא מציע לה לחזור איתו ועם בן זוגו. היא מסכימה. בן זוגו מוכר לה. "נעים מאוד", הוא אומר לה, "אני סוקרטס".

 

כולם עוזבים את הקבר וחוזרת האוטופיה. הזיכרון היחיד שנשאר ממתן הוא זיכרון טוב.

פורסם בקטגוריה ספרות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה